חלק א – תורת הקרבנות: התחלה עד היום השמיני (א-י)

חלקו הראשון של ספר ויקרא ממוקד באופן בלעדי בעיסוק נרחב ומפורט בתורת הקרבנות. הוא מכיל תיאור מדוקדק של פרטי ההקרבה של סוגי הקרבנות השונים, הן מנקודת המבט של האדם המקריב, והן מנקודת המבט של הכהן העובד במקדש. כאן מושג הקדושה הוא פשוט – הוא מרוכז בתחומיו הצרים של המקדש/המשכן וכולל בתוכו את עבודת הפולחן הישירה והממשית.

חלק ב – תורת הטהרה: מלאחר מותם של נדב ואביהוא ועד פרשת אחרי מות (א-טו)

חלקו השני של ספר ויקרא מאופיין בכך שהוא ממשיך לעסוק בנושאים הקשורים לעולם המשכן והמקדש, אך כאן הקשר הוא עקיף יותר והעיסוק הישיר הוא בתחומי חיים שונים היוצרים מצבים של טומאה, וכן בדרך ההיטהרות ממצבים אלו. אלו הפרשות שנמצא בחלק זה של הספר:

כשרות בעלי החיים, תוך התמקדות גם בדיני טומאה וטהרה של מאכלים וכלים הקשורים באוכל; טומאת היולדת; טומאת המצורע (צרעת הגוף, הבגד והבית), ודרך טהרתו; תורת הזב והזבה – טומאתם ודרך טהרתם.

כאן הקדושה יוצאת מעולם המקדש עצמו אל החיים הממשיים: אוכל ומאכלים, לידה ומוות ושאר מצבי טומאה הקשורים בגוף. עדיין עוסקים בחיות טמאות וטהורות, אך לא לשם אכילת המזבח, אלא עבור האדם האוכל. הגוף עצמו, החומר, הממשות, ממשיכים להיות מרכז העיסוק, אך העיסוק הוא בחיים שמחוץ למקדש. המקדש הוא שמגדיר את מושג הטומאה והטהרה, אך אלו חורגות מתחומיו המוגדרים אל מלאות החיים של האדם הפשוט מישראל, ואל מרחבי חייו הממשיים.

חלק ג – תורת החיים: מלאחר פרשת כניסת אהרן אל הקודש ועד לסוף הספר (יז – כז)

בחלק זה של הספר מתחוללת תמורה עמוקה בתחומי העיסוק של הספר, אשר פונה לעסוק בנושאים שהמכנה המשותף שלהם הוא התרחבות והתגוונות של מושג הקדושה והוצאתו מחוץ למרחביו הסגורים של המקדש. הפרשות השונות בחלק זה של הספר מפתחות את מושג הקדושה לכיוונים חדשים אשר מרחיבים את אופני המפגש עם אידיאל הקדושה, דרכי התממשותו בעולם ומרחבי החיים שבהם הוא יכול לנגוע ולהשפיע עליהם.

הפרשה הראשונה בחלק זה של הספר עוסקת באיסור על שחיטת והקרבת בעלי חיים מחוץ לתחומי המשכן (יז). פרשה זו פותחת את החלק השלישי של הספר בתיאור על דרך השלילה – האמירה כאן היא שהרחבת הפולחן באמצעות הקרבת בעלי חיים בבמות איננה מהווה דרך לגיטימית או רצויה להרחבת מעגלי הקדושה אל מחוץ לתחום המקדש.

לאחר שלילתה של דרך זו כאמור, פונה ספר ויקרא לעסוק בתחומי חיים נוספים שהסדרתם הראויה היא הדרך שאותה מבקש להתוות ספר ויקרא להרחבת מעגלי הקדושה אל מחוץ למקדש ועבודתו, אף מחוץ לעולם הטומאה והטהרה שסובב את המקדש. אלו הפרשות והנושאים שמרכיבים חלק זה של הספר:

שתי פרשות סמוכות שעוסקות בנושא העריות, ופורשות במשותף את עיקרי האתיקה המינית של התורה (פרקים יח, כ); בין שתי הפרשות הללו מופיע החלק הראשון של פרשת קדושים (פרק י"ט), המכיל מנעד רחב של מצוות בתחומים שונים, תוך דגש רחב שניתן למצוות המסדירות את היחסים שבין אדם לחבירו, ואת השדה החברתי והציבורי בכלל. פרשה זו פורשת מארג רחב ומגוון של מצוות חברתיות, מוסריות, ודתיות המבטאות את התממשותה של התביעה 'קדושים תהיו', בהיבטים שונים של החיים החברתיים והכלכליים.

פרשת אמור, לצד עיסוקה בקדושת הכהנים ובענייני הקרבנות (פרקים כא-כב), עוסקת בהרחבה בקדושת הזמן, בשרטטה את מפת המועדים המלאה, הסדורה והמגובשת של התורה (פרק כג). ובסופה (פרק כד), היא פורסת יריעה רחבה שקשורה בהסדרתם של פגיעות נזיקיות שונות שבין האדם לחבירו, תוך התייחסות מיוחדת למצב שבו נעשה שימוש בשם ה' כדי לפגוע בחייו או בשלומו של אדם אחר, וזאת בתגובה לפרשת המקלל.

פרשת בהר ממשיכה ומפתחת לכיוון נוסף את המהלך הכולל של התרחבות מעגלי הקדושה בחציו השני של ספר ויקרא. בעוד שפרשת אמור עסקה בקדושת הזמן במרחב התוך שנתי, פרשת בהר מרחיבה את התפרשות הקדושה בשני מובנים עיקריים: ראשית, מדובר כאן על מחזורי זמן גדולים ונרחבים יותר שמגיעים לשבע ולחמישים שנה. שנית, מעגלי זמן אלו קשורים להתגלותה של הקדושה בארץ ובאדמה, ובמצוות החלות עליה ועל החברה שחיה עליה, עם הגעתן של שנות השמיטה והיובל. בחלקה השני של פרשת בהר מפתחת התורה מערך כולל של אתיקה של עזרה ותמיכה באדם שנפל מנכסיו, ואיבד את מעמדו הכלכלי באופן שאילץ אותו למכור את שדהו או ביתו, לקחת הלוואות, או – בשלב החמור ביותר – להימכר לעבדות.

פרשת בחוקותי, עימה הספר מגיע לסופו, יוצרת הרחבה נוספת של מעגלי הזמן ושל זיקתם למעגלי החיים. פרשה זו עוזבת את מעגלי הזמן הריטואלי (שנה-שמיטה-יובל), ועוברת לעסוק לא בזמן המעגלי, אלא בזמן הלינארי ההיסטורי, שמתאר תמורות היסטוריות של גלות וגאולה לאורך מרחבי ההיסטוריה הלאומית של עם ישראל, וזאת במסגרת תיאורי הברכה והקללה.

סקירה זו של מבנה הספר, מלמדת על מגמתו הכוללת של ספר ויקרא. ספר ויקרא מתאר תמונה שבה מוקד הקדושה נמצא במשכן ובעבודת ה' המתרחשת בו.

אך קדושה זו לא נשארת תחומה בתוככי המשכן, אלא חותרת להתפשט למעגלי חיים הולכים ומתרחבים בחייו של האדם הפרטי, בחייה של הקהילה, ובחייה של האומה כולה על גלגולי הזמן ההיסטורי שבתוכו היא חיה ופועלת.

הפער בין מרחביה השונים של הקדושה, איננו רק פער 'גיאוגרפי', אלא פער עמוק הרבה יותר. השאלה היא לא רק היכן מתגלה הקדושה, אלא: מהי, בעצם, קדושה?

שני חלקיו הראשונים של הספר עונים לשאלה זו: קדושה היא העמידה לפני ה', המשתלבת עם ביצוען של פעולות דתיות מובהקות שנעשות כדי לעבדו, ולרצותו ולחוש את קרבתו;

ואילו חלקו השלישי של הספר מוסיף לתשובה זו גם מרכיב נוסף: הקדושה מתגלה ומתבטאת לא רק בעמידה הישירה של האדם אל מול אלוקיו, אלא גם בתוכם ובעצמיותם של מרחבי חייו הממשיים על כל עושרם ומלאותם. התמודדות ראויה עם שאלות הקשורות ביחס שבין אדם לאדמה, שבין אדם לאדם, וכן שאלות אודות אופן עיצובם של הזמן והמרחב – הן עצמן שאלות שבהן ומתוכן מתגלה ומתממשת הקדושה.

וכאן מגיע לקח נוסף שעולה ממבנה הספר: גם לאחר התרחבות מעגלי הקדושה אל מחוץ למעגל המקדשי המצומצם, ספר ויקרא לא נוטש את המקדש ואת העבודה המתקיימת בו. גם בחלק השלישי של הספר פזורים פרקים בודדים שחוזרים לעסוק במקדש ובקודשיו (בעיקר פרקים כא-כב; כז), מתוך מגמה ליצור חיבור ומפגש בין השפות השונות של חוויית הקדושה, וליצור מרחב של מלאות דתית המסוגלת להכיל יחד את השפות השונות ולמזג ביניהם מזיגה בת קיימא.

שני האירועים שתוחמים את שלושת חלקי הספר קשורים במהותם לזיקות שבין הקודש לבין מעגלי החיים שמחוץ לו: בני אהרן מתקרבים אל הקודש ומקטירים בו אש זרה, בדיוק בשעה שבה ה' מתגלה לעיני כל העם שסובב מסביב למשכן (אולי כדי למסך את ההתגלות ולהסתיר אותה מעיני ההמון, כהצעתו המעניינת של יוני גרוסמן?); וגם הכהן הגדול נכנס לפני ולפנים כשמגמתו היא לכפר על חטאי העדה כולה, על כל חלקיה, מרכיביה ותהומותיה. שני אירועים מכוננים אלו, נבחרו כדי להוות את קווי התיחום של תנועת ההתרחבות של מושג הקדושה לאורך הספר.

ספר ויקרא נפתח בעמידתו הא-היסטורית של האדם המתקרב אל הקודש כדי להקריב את עולתו. והוא מסתיים בתיאור גלגלויו ההיסטוריים של עם ישראל כולו במעגלי הגלות והגאולה, וזאת לאחר התרחבות הולכת ומתעצמת של מעגלי הקדושה שהתחוללה לאורך הספר, ובמעבר בין חלקיו השונים.

בכך, מבקש ספר ויקרא להבהיר שאת אידיאל הקדושה אנו נקראים לממש לא רק בחצרות ה' שבבית המקדש ומסביב לו, אלא גם במרחבי החיים ובמערכות היחסים האנושיות שאנו רוקמים ומנהלים לאורך חיינו. ולא פחות חשוב מזה: ששני סוגי המפגשים הללו עם אידיאל הקדושה, לא יחוו אצלנו כמנותקים ומופרדים זה מזה, אלא ינהלו ביניהם לבין עצמם זיקות מורכבות, שיש בהן כדי להעשיר ולהעמיק כל אחד מן המרחבים כשלעצמו, ובעיקר את המכלול השלם הצומח מבין שניהם.