גשם של מילים – דרשה לחג הסוכות

אלא שהמשנה לא נחתמת כאן ורבי יהודה הנשיא בחר להוסיף למשנה משל קצר. על תופעת חתימת פרקי משנה ביחידה אגדתית כבר עמד ד"ר יונה פרנקל ואין היא מענייני כעת,[2] אך אני מבקשת לעמוד על היחס שבין החלק ההלכתי לחלק האגדי כפי שהוא מופיע במשנה שלפנינו.  ניסוח המשנה השואל: "משל למה הדבר דומה" מבקש לסמן את אגדה כביטוי ציורי לדין שבמשנה, אך דומני שאם נעיין במשל נמצא שהיחסים בין האגדה להלכה במשנה זו מורכבים יותר."משלו משל למה הדבר דומה? לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו". המשל מספר על עבד בא להגיש לאדונו כוס שתייה ואזי מתרחש אירוע המתואר במילים "שפך לו קיתון על פניו". סוגיית הבבלי מתלבטת "מי שפך למי?" ומכריעה שהאדון הוא ששפך את הקיתון על פני העבד ואמר לו "אי אפשי בשימושך".  אם זה סיפורו של המשל, מהו הנמשל? רש"י על אתר מסביר שירידת הגשמים היא שפיכת הקיתון ובה מבקש האדון, כלומר הקב"ה, לומר לעבדו, כלומר לעם ישראל שאין הוא חפץ שישבו בסוכה.

אם כך הוא פירושו של המשל הרי שהתוספת של האגדה בסופה של המשנה משמעותית וחשובה: לא רק שהיא מוסיפה אלמנטים מטא הלכתיים לסיטואציה המתוארת בחלק הדיני של המשנה ורואה בגשם היורד ביטוי לכעסו של הקב"ה עלינו, אלא שייתכן והיא ממש הופכת את הקערה על פיה: אם ברישא של המשנה הסיבה בגינה יכול האדם לצאת מהסוכה כשיורד גשם היא בגלל שהסוכה כבר לא יכולה להיות "בית מגורים" עבורו, הרי שבסיפא הסיבה בגינה האדם יוצא מהסוכה כשיורד גשם היא בגלל שהקב"ה איננו חפץ שיישאר שם. אם ברישא השאלה הינה האם מותר לאדם לצאת מהסוכה כאשר הגשם יורד וייתכן ואפילו ראוי ומשובח יותר להישאר בסוכה גם כאשר הגשם יורד הרי שבסיפא האדם חייב לצאת מהסוכה כאשר יורד הגשם וחוצפה תהיה אם יבחר להישאר שם על אף הגשמים היורדים. ייתכן וניתן לשרטט הבדל שלישי בין שתי הקריאות בתוך המשנה: סוגיית הירושלמי על אתר מתלבטת האם המשנה היא דווקאית וההיתר לצאת מהסוכה הוא דווקא כאשר יורד גשם או שכל חוסר נוחות גם בדמות: שרב כבד, יתושים מזמזמים וכדומה כלולה בהיתר המופיע במשנה. נדמה שאם סיבת ההיתר לצאת מהסוכה היא חוסר האפשרות לגור בה כמו בבית קבע, הרי שהמשנה נקטה דוגמא של גשם אך היתה יכולה לתת כל דוגמא אחרת שכלולה אף היא בדין המשנה. אך אם סיבת היציאה מהסוכה היא כעסו של הקב"ה עלינו ייתכן ולשונה של המשנה הוא דווקאי והגשם שהוא לאורך כל חמישה חומשי תורה מהווה שם קוד ושפה איתה מדבר הקב"ה עם עולמו  – דווקא הוא סיבה לצאת מהסוכה ולא כל אי נוחות אחרת.

הד נוסף לשאלה זו ניתן למצוא בפירושה של משנה הנמצאת ברקע של משנה זו והיא המשנה הפותחת את מסכת תענית. המשנה שם מביאה מחלוקת בין רבי אליעזר לרבי יהושע ממתי מזכירים גשמים בתפילה. רבי אליעזר סובר שכבר ביו"ט הראשון של חג סוכות מזכירים את הגשמים ובתגובה מקשה עליו רבי יהושע: "הואיל ואין הגשמים אלא סימן קללה בחג למה מזכיר?" (משנה, תענית פ"א מ"א). בפירוש הביטוי הייחודי "סימן קללה" נחלקו הראשונים: המאירי בפירושו למשנה שם מסביר "שהרי אנו חייבים לאכול בסוכה והגשם מונענו בכך", כלומר הקללה מובנת כצער של איש ההלכה שנמנע ממנו לקיים מצווה שהלכתית הוא אכן פטור ממנה אך בכל זאת הפטור מוליד בתוכו צער. לעומתו מסביר רש"י את הקללה שבמשנה בצורה דמונית הרבה יותר וכך הוא כותב בפירושו למשנה שם: "כלומר: כשהגשמים יורדין לסוכה הכל יוצאין, ונראה שאין הקדוש ברוך הוא חפץ שנשתמש לפניו" רש"י מסביר את הקללה כאמירה של הקב"ה אלינו שאין הוא חפץ שנקיים מצוותיו ונשב בסוכה וזו היא הקללה הבאה לידי ביטוי בגשם. ושוב: היחס אל הגשם היורד בחג סוכות מקבל שתי פנים או שתי אפשרויות להתייחסות – זו הרואה בו מטרד המונע מאיתנו לקיים מצווה וזו הרואה בו דיבור אלוקי המגרש אותנו מהסוכה.    

דומני שהמשנה שלנו, זו החותמת את פרק שני של מסכת סוכה, מכילה בתוכה שתי אמירות, שני כיוונים של התייחסות של האדם הדתי למתרחש בעולם: זו הרואה בהלכה את הכלי המרכזי דרכו מדבר הקב"ה עם האדם וממילא כל התרחשות אחרת איננה מכילה בתוכה אמירה אלוקית אלינו אלא היא דרכו של עולם ומצריכה אותנו לשקלל את הדיון ההלכתי ולהבין כיצד עלינו לנהוג כעת. האדם מצווה לשבת בסוכה בחג הסוכות ולהתייחס אל סוכתו כאל "בית קבע", ממילא כאשר יורד גשם או כל אי נוחות אחרת שהיתה גורמת לו גם לעזוב את ביתו  – מתירה לו ההלכה לצאת מהסוכה, אם הוא חפץ בכך, ולחזור למקום בו הוא יכול לחיות באופן סביר. אפשרות אחרת היא לראות בהלכה כלי אחד דרכו מדבר הקב"ה עם העולם, אך זה הקבוע והלא משתנה, נמצא לצד דיבור אישי וייחודי המתגלה במציאות דרך המתרחש בה, כאשר הגשם והבצורת הם השפה המרכזית בדיבור זה. האדם מצווה לשבת בסוכה בחג סוכות ולקיים בכך את דבר ה' אליו, אך כאשר יורד גשם נדרש האדם להקשיב לדיבור החדש והאישי ולבחון מה עליו לעשות. שאלת הבבלי התוהה "מי שפך למי?" מעלה משהו מהמורכבות המגולמת באפשרות חיים זו: כאשר מתיימר האדם לקרוא את דבר ה' המתגלה אליו דרך המציאות  – תמיד ספק בידו האם קרא נכונה – מי שפך למי את הקיתון: האם כמו שמכריעה הגמרא האדון הוא ששופך קיתון על פני העבד, דהיינו: הגשם הוא השפיכה המורה לאדם לצאת מהסוכה, או שהעבד הוא ששופך קיתון על פני האדון, דהיינו: האדם שהשתמש בהיתר לצאת מהסוכה כשיורד הגשם, הגם שעומד הוא בסטנדרטים ההלכתיים יש במעשהו בעיטה בסוכה וכמו שפיכת קיתון על פני האדון ה'.[3]      

חג שמח