ימי החנוכה מזמנים לפתחנו התבוננות באחת הסוגיות בעולם הרוח הנוגעת בשאלת ההתגלות. ציור אחד של ההתגלות מסמן את מעמד הר סיני כנקודת שיא בה נגלה הקב"ה בתוך העולם ונתן לנו את התורה. בציור זה,  מקבלת התורה ועד היום אנחנו הולכים ומתרחקים מנקודת אור זו וצריכים לגשש באפילה ולמצוא רמזים לנוכחות הקב"ה בעולם. ציור אחר מסמן את התנועה הקוסמית כהולכת וצועדת לקראת שיא של התגלות שיתרחש באחרית הימים. כל צעד שלנו על ציר הזמן דווקא מקרב אותנו עוד קצת אל מקור אור זה ונותן לנו תמונה בהירה יותר של נוכחות הקב"ה כאן.

נראה ששני ציורים אלו אינם מבטאים מחלוקת קוטבית של שתי דעות המנוגדות זו לזו. שני הציורים  מספרים על מתח מובנה הקיים בחווית החיים הבסיסית של האדם, כאשר המיקום של כל אחד מאיתנו על פני ציר זה משפיע על אופן ההתייחסות שלו אל ההווה ואל המציאות כפי שהוא חווה אותה.   

בתורה יפה בעין אי"ה על המילים "מאי חנוכה", מסביר הר' קוק  שישנו מודל ליניארי, היסטורי, שמתמשך מהעבר אל הווה, ובכך הוא המשפיע – שכן העבר משפיע ומעצב את ההווה ואת העתיד. לעומתו, יש מודל מעגלי, ובהתבוננות הזאת גם הזמן פועל באופן מעגלי, שבו העבר מקבל את השפעתו מן העתיד.  

א"כ העתידות הנשגבות כולן משפיעות למלא את ההתחלה, ולא כחינוך פשוט שאינו יודע דרך יבחר, שאין ההתחלה בעלת מציאות, ולא יתכן לאמר עליה כ"א מה שמשפעת על העתיד, ע"כ יאמר חינוך לשון זכר משפיע. אמנם במקדש אשר לעולם זאת על ישראל, מקום אורו של עולם, בההתחלה יש כבר הכל אלא שהזמנים הבאים ישלימוה ויפתחוה,תקרא חנוכה. (עין אי"ה, שבת פרק שני, "מאי חנוכה")

נתבונן דרך הפריזמה הזאת על מחלוקת בית הלל ובית שמאי המפורסמת לגבי מספר הנרות המדליקים מידי יום. נראה שגם היא מבטאת את היחס אל התפתחות הזמן. בית שמאי מקבל את כוחו מהעבר, המקודש, שככל שאנו מתרחקים ממנו, כך אנו מפחיתים את עוצמת הקדושה, ההתלהבות, ואת עוצמת האור. בעולם שבו שמיים נבראו תחילה והארץ לאחר מכן, זאת היא נקודת היחס שלנו, המרחק שלנו מהשמיים הוא עמוק, הפער הוא בלתי אפשרי ואנחנו שוליים בבריאה הזאת. אך בעולם שבו הארץ נבראה תחילה – זהו עולם שלנו, זה הבסיס, כאן התשתיות, ודרכו ניתן להביט גם אל השמיים. זהו עולם שבו אנחנו הולכים ומתקרבים, הולכים ומעמיקים, מוסיפים והולכים.

מחלוקת נוספת של הלל ושמאי נוגעת בשאלה זו: המשנה בברכות פרק ח, משנה ה:

בית שמאי אומרים, שברא מאור האש.

ובית הלל אומרים, בורא מאורי האש.

השאלה שנבחנת כאן היא האם הבריאה של מאורי האש התרחשה בעבר, ואז ברא מאורי האש, או שמא היא מתרחשת בהווה: בורא מאורי האש. בנוסף לכך, יש הבדל ביחס לריבוי או ליחיד. מאורי האש של בית הלל רומז לכך שיש "הארות" רבות, ויש ריבוי של אור באופנים שונים, בגוונים שונים. מאור האש, של בית שמאי רומז  למקורה אחד והיחיד של האש שברא הקב"ה.

בית הלל ממקמים את ההתגלות כמתרחשת בהווה, וככל שמתקדם הזמן, בנרות חנוכה, ההתגלות הולכת ומופיעה ביתר שאת. בית שמאי לעומתם, ממקמים את ההתגלות בעבר, ולכן מכריעים כי מספר הנרות יפחת וילך, האור הולך ומתמעט.

עבר ועתיד הן גם נקודות שונות על ציר הזמן, אך הן מגלמות גם רבדים ושכבות במציאות. העבר כבר קרה, ובמובן הזה הוא גלוי, כבר יצא מן הכוח אל הפועל. ניתן לנתח, להגדיר, לדייק, לשייך אותו. לעומתו, מה שמייחד את העתיד הוא היותו צפון לנו, נעלם מעינינו. ניתן לשער, ניתן לקוות או להתפלל, אך לא ניתן לדעת בוודאות מה יתרחש. במובן הזה, היותם של העתיד והעבר נקודות זמן בציר היסטורי הוא רק בהתבוננות מסוימת. בהתבוננות אחרת, העבר גם הוא צופן בחובו את העתיד, רק שאיננו גלוי לנו.

דוגמא שממחישה טוב את העניין הוא היחס שלנו אל ציור של ילד. לכאורה ציור זה הוא חסר משמעות, שכן כמו שהוא כרגע, מדובר בציור לא מפותח של ילד בן 5. אבל, במוזיאונים תלויים השרבוטים של פיקאסו כשהיה בן 5, והשירבוט עצמו מקבל את העומק שלו, או את המהות שלו דווקא מן העתיד, מן הנסתר.

מדוע קבעתי כל כך מהר שהשירבוט של הילד הוא חסר משמעות? ייתכן שהוא מכיל דברים שמתגלים כקצה הקרחון של הנפש שלו, רק שאני לא רואה אותם עדיין, וייתכן שרק העתיד יבאר ויפרש. ההתייחסות שלי אל אותו ציור צריכה להיות ממקום מתפעל, מקבל, ופחות ממקום  קובע, משפיע, פועל. כשאני מסתכלת על הילדים שלי, האם אני רואה בהם את ניצני גדולתם האישית שרק מתחילים לנבוע ולצוץ עכשיו או שמא אני צריכה לפתח ולכוון אותם ולעצב את עתידם?

ומהילדים, אל העולם. באילו עיניים אנחנו מתבוננים על המציאות?

בני יששכר על חודש כסלו מאריך מאוד בענייני חנוכה (וחסידים מספרים שהוא הרגיש שנשמתו קשורה בעומק לחג זה עד כדי כך שהתפלא כיצד איננו כהן). הוא כותב, שעומק הנרות הוא שהאור שהם מאירים הוא מהאור הגנוז:

והוא מטעם הנ"ל שהוא מן בחינת אור הגנוז, וקראו לימים האלה חנוכה שהוא חינוך לגאולה העתידה שיתגלה האור הגנוז, וכל ימי עניינו ומרודינו משנפסקה הנבואה האיר הש"י לנו הארת אור הגנוז בתורה על ידי מצות נר חנוכה, וכבר ידעת שהאור הגנוז מביטין בו מסוף העולם ועד סופו (חגיגה יב, א), והארת נר חנוכה היא הארה מן האור ההוא במעט קט (בני יששכר מאמרי חודש כסלו טבת)

מה מספרים לי נרות החנוכה? את אשר היה ואבד, או שמא הם "שרידים" והתנוצצויות מן המקדש העתידי, מן האור הגנוז לצדיקים שלפי המדרש נגנז בנר חנוכה. איזה כוח טמון בנרות אלו? אור הגנוז, הוא אור שגנוז בהגדרתו. הוא אור שתמיד יישאר בו מימד של סוד. ישיבה אל מול נרות החנוכה גם מאירים לנו את הסוד הזה שטמון במציאות, ואת היכולת לחיות את המציאות בעוד מימד של עומק.

יהי רצון שנרות החנוכה יאירו בקרבנו ואת עולמנו ממש.