בפרשתנו, פרשת תולדות מופיע עוד פרק מסעיר בסיפורי אבותינו ואימותינו. הולדת עשו ויעקב, מכירת הבכורה, הערמה של רבקה על יצחק, הבחירה והברכה של יעקב. דרמות סוערות של מערכות יחסים משפחתיות זוגיות ואנושיות. מתוך כל זה, ברצוני להתעכב על רגע אחד בפרשה שדרכה משתקפת דמות אחת, דמותו של יצחק. בפרק כז, פסוק א כתוב:
"וַיְהִי כִּי-זָקֵן יִצְחָק, וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת; וַיִּקְרָא אֶת-עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל, וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי, וַיֹּאמֶר אֵלָיו, הִנֵּנִי"
המפרשים עמדו על העיוורון של יצחק והציעו דרכים להבנתו, ולהבנת חלקו בסיפור. רש"י במקום נותן שלושה הסברים שונים. להלן דברי רש"י במלואם: 
ותכהין – (1) בעשנן של אלו. (2) דבר אחר כשנעקד על גבי המזבח והיה אביו רוצה לשחטו, באותה שעה נפתחו השמים וראו מלאכי השרת והיו בוכים וירדו דמעותיהם ונפלו על עיניו, לפיכך כהו עיניו. (3) דבר אחר כדי שיטול יעקב את הברכות: 
הפירוש הראשון מתייחס לפסוק הקודם: "ותהיין מורת רוח ליצחק ורבקה". על פי המדרשים נשות עשיו היו עובדות עבודה זרה, ובעשן הקרבנות עיניו של יצחק כהו. בפירוש השני סיבת העיוורון היא דמעותיהם של המלאכים. ובפירוש השלישי רש"י לא מביא את המקור לעיוורון אלא את הסיבה: על מנת שיעקב יוכל ליטול את הברכות. הפירוש השלישי מעלה תמיהה: מדוע היה צריך לעוור את יצחק כדי שיעקב יקבל את הברכות? נראה שיצחק מהווה כאן מכשול, והיה צריך להסיר אותו. 
נחזור לפירוש הראשון: מדוע גרם העשן לעיוורון אצל יצחק? מה פשר העיוורון הזה? החזקוני מרחיב את הכיוון הזה ומסביר שרבקה לא התעוורה כי הייתה מורגלת מבית אביה לעשן עבודה זרה. יצחק שלא היה רגיל בכך – התעוור. אם כך, העיוורון נבע מחוסר יכולת של יצחק להכיל את המצב הקיים בבית בנו. העיוורון שאחז בו הוא כזה שהתאים לרגישותו של יצחק. יצחק לא יכול היה – פיזית – ואולי גם נפשית להכיל את המצב של בנו. כהות עיניו היא אמנם כתוצאה מהמפגש עם העבודה זרה – אך גם הגינה עליו מלראות שוב מה נעשה. אני מבקשת להציע לראות את העיוורון כמנגנון הגנה. לכל אחד מאיתנו יש נקודות עיוורון. לעיתים הם אלו שמאפשרים לנו להכיל את המציאות. אם נרחיב מעבר לזה – אולי לא רק העיוורון. בזהירות אני רוצה להציע שאולי כל משבר, מחלה או כאב נמצא שם בשתי רמות: הראשונה – מפגש כואב עם המציאות. הרמה השנייה – שאולי קשה לראות אותה תמיד היא הגנה עלינו מפני דבר כואב יותר.
רובד נוסף שאפשר להציע, הוא לראות בעיוורון של יצחק כשיקוף של מה שהוא רואה. כאשר העשן מסתיר מעיני יצחק את העבודה זרה של נשות עשו, אולי זאת משמעותו של העיוורון. יצחק, הראשון מהאבות שלא טעם טעם עבודה זרה בחייו – גם לא ידע לראות אותה, לא זיהה אותה במציאות. אמנם כתוב "ותהיין מורת רוח ליצחק ורבקה". אפשר להסביר את שרבקה היא זו שהובילה את ההתנגדות ומזהירה את יצחק, או לחילופין שמורת רוח היא תיאור של תחושת כללית לא נוחה שהייתה ליצחק באשר לנשותיו של בנו, אך לא ראייה נכוחה של הדברים המדוייקם שעשו. לפעמים מה שאנחנו רואים זה גם מה שאנחנו מזהים במציאות. בזהירות אפשר להציע שכאשר אנחנו מזהים קלקול של דבר במציאות, ויודעים לזהות אותו ולמקם אותו – הוא קיים בתוכנו. כנראה קיים אחרת מהאופן שהוא מתקיים במציאות, אולי במינונים זעירים, אולי רק בשורש של הקלקול ולא בביצוע. אבל היכולת שלנו לזהות את הקלקול נובעת מהיכרות מסוימת איתו. העיוורון של יצחק כאן מעיד על התמימות שלו – ובמובן הזה גם השלמות שלו. גם כאן העקדה שעבר יצחק טבועה בנפשו – "איה השה לעולה" יצחק הוא במהותו השה התמים, גם אם בסוף הוקרב איל תחתיו.  
מה משמעות העיוורון לפי הפירוש השני של רש"י? נראה שהמקור לעיוורון של יצחק הוא מהכאב של המלאכים בעקדה. האירוע הטרגי בו אב מצטווה לעקוד את בנו זהו רגע שהמלאכים בוכים. המלאכים לא יכולים לקבל את השבר שמופיע ברגע הזה. הריב"א מרחיב את הפירוש הזה ומוסיף: 
ומפר' בפסיקת' שבשעה שרצה אברהם לשחוט את בנו נסתכל בנו למעלה ונפתחו לו ז' רקיעים וראה הקדוש ברוך הוא אמר הקדוש ברוך הוא כתו' לא יראני האדם וחי והוא ראה אותי אכה את עיניו ויהא חשוב כמת. 
אם נחבר את הפירושים, נוכל להבין למה דווקא עיניו של יצחק התעוורו בשעת העקדה, ולא עיניו של אברהם. יצחק פקח את עיניו לרווחה, והן אלו שקלטו את דמעות המלאכים. במילים אחרות, כולנו מתלהבים בעולם, אבל ליבנו גס בנו, ואיננו שומעים או חווים את כאב המלאכים על השבר שהעולם שלנו מכיל. התרגלנו, למדנו לחיות עם מצבים כואבים וקשים ולהשלים איתם. בתיאור המדרש נראה כי יצחק בראייתו הפך למעין מלאך. הוא היה מנותק כבר כל כך מהעולם הזה, ולכן "חשוב כמת" בעיני הקב"ה. כהות עיניו מבטאת את ניתוקו מהעולם הזה. אי אפשר לראות גם את הרקיע, ואת הקב"ה וגם את העולם הזה. כאן, העיוורון של יצחק איננו מנגנון הגנה, אלא דווקא ראייה כל כך גבוהה שהוא עיוורת לענייני העולם הזה. לפעמים אנחנו עסוקים בעניינים ברומו של עולם ועיוורים לדברים הקטנים, החשובים פחות לכאורה. במובן הזה, למרות הכיוונים השונים של שני הפירושים נראה כי הניתוק מהמציאות – גם בהקשר של ההגנה וגם בהקשר התמימות – מאפיין את שניהם. פרשנים נוספים כגון ר' חיים פלטיאל ואחרים מפרשים שעיניו של יצחק כהו "כי השוחד יעוור עיני פקחים". השוחד הוא אהבתו של יצחק לבנו עשו. התמיהה על כך שיצחק הוא בעצם משוחד ולא מזהה מתחלפת בהבנה שיצחק היה מחובר לעשו במקום עמוק, ולא היה מסוגל לראות בו את הרוע הנוכח בו על פני השטח.   
ניגע בפירושו השלישי של רש"י. על מנת שיעקב יזכה בברכה, צריך היה להכהות את עיני יצחק. יצחק פועל ממקום אחר – רחוק, עמוק מידי וחשוף מידי. האמת המורכבת היא, כפי שעולה מהסיפור של יצחק, שהעמדה של יצחק לבדה לא יכולה להניע מהלכים במציאות. יצחק מחזיק ראייה גבוהה ועמוקה. הוא רואה את עשו במיטבו, מתוך תמימות או מתוך העמקה פנימה, ואולי הוא מזהה נכון את עומק הפנימיות שלו, אבל הדרך לפעול בעולם לא אפשרית מתוך הראייה הזאת. יצחק נזקק כאן לחכמתה של רבקה, שפועלת ממקום שנראה קטן יותר, רבקה שרגילה לעבודה זרה, מבינה שהדרך לעולם מתוקן יותר עוברת דרך ההכרה וההבחנה בין טוב לרע. אם יכולת הזיהוי של הרע כרע, עם ההיכרות איתו. אם נאמץ תודעה כזו, נבין שגם כשהקלקול קיים בתוכנו, גם כשאנחנו כבר לא תמימים, נוכל להפנות את הכוחות שיש לנו, מתוך האנושיות שלנו, עם המגע היומיומי ואף השחוק לעיתים עם הרוע שבמציאות כדי לתקן את העולם מבפנים. אשר להציע שיצחק רואה את האמת העמוקה ביותר, ורבקה פורסת את הדרך להגיע לשם.  
נדמה לי שאנחנו חיים היום בעולם ובתרבות ששמח ומפתח את התנועה שמכירה, פוגשת ומתערבבת בתוך המציאות. האמונה המונחת בתנועה זו סוברת שכדי לפעול, להשפיע צריך להיות מעורב, מכיר ושותף למציאות על רבדיה השונים. באופן עמוק תנועה זו גם נותנת אמון שהרבה מהחידושים וההתפתחויות של העולם הם לא רק נתון קיים שצריך לקבל אלא גם מרחב עמוק דרכו הקב"ה מתגלה בעולם והמציאות ממשיכה להתפתח ולהתקדם. המכנה המשותף שהצבעתי עליו בפירושו של רש"י, איננו מתנגד או בז לתנועה זו – אך מצביע על הקושי המובנה לפעולה ועשייה מתוך המקום הזה.
הפרשה מגלה לנו שדרכו של יצחק לבדה לא יכולה לצלוח, אך כמדומה שרש"י מגלה לנו את עומקו של העיוורן, את חשיבותו ומשמעותו. ואולי לולי המבט הזה, לולי הקול שגם יודע להיות עיוור לכאן ועכשיו והקול שמוכן להתנתק ולהתהלך בתמימות שעשויה להיראות אינפנטילית  – גם דרכה של רבקה הפקחית, המעורבבת והרואה לא תצליח לתקן.